כאב זה מסוכן!

למדנו שהכרה בכאב, הסכמה לחוות אותו ולשחרר היא טובה ומרפאת, אם כך, מדוע אנחנו מתנגדים לחוות את הכאב שלנו?

ה-בעיה של כולנו היא, שלאורך השנים למדנו שכאשר כואב לנו- אנחנו צריכים מהר להשתיק, אין לכאב שלנו מקום וכדאי לברוח מאזורים אלו כמפני אש.

כשהיינו תינוקות וכאב לנו- בכינו מיד. לאורך השנים גדלנו ולמדנו להתאים את עצמינו לצרכים של הסביבה, להחניק את הדמעות ולהיות גיבורים. המון התניות תרבותיות מתפתחות עוד מגיל הלידה למשל: "מה אתה בוכה כמו ילדה?", "תהיה גבר", "לא נורא, לא צריך לבכות, תהיי גיבורה".

לפעמים למדנו להתרחק מעצמנו עד כדי פיתוח של "עצמי כוזב", מושג שטבע התיאורטיקן וויניקוט (ויניקוט, 2009). ילד בעל עצמי כוזב, לומד להתאים את עצמו לסביבה ומסתיר את עצמו, את רצונותיו וצרכיו לטובת רגיעה, קבלה הורית והימנעות מחוויית דחיה. המחיר כמובן הוא הקפאת ההתפתחות האישית, הביטוי הרגשי והחיבור הפנימי אל עצמנו. ילדים שלמדו לרַצות את הסביבה, ביטלו את רצונם בפני רצון האחר על מנת שאותו אחר, ירצה אותם. לרוב דמויות אלו יהיו דמויות המבוגר הראשוניות שהופיעו בחיי הילד וטיפלו בו בעיקר שהם אמא או אבא. הפחד להידחות ולחוות רגשות כואבים מאדם אהוב גרמה לכך שלאורך שנים התרגלנו להסתיר את הרגשות שלנו מפני הסביבה ועוד יותר-מפני עצמינו.

בהתאם לזאת, הנטיה הטבעית שלנו כשאנחנו רואים אדם אדם בוכה ומצטער היא "לגרום" לו להפסיק לבכות. כהורים, לפעמים קשה לנו להכיל את הבכי של הילדים שלנו, אנחנו רוצים לפתור להם את הבעיות ושוכחים שכאב הוא חלק מהחיים, כן, גם מהחיים שלהם.

המתנה הטובה ביותר שנוכל לתת להם היא לא לדחות או לפתור ולרפד את הכאב, אלא ללמד אותם איך להתמודד עם כאב ואת זאת נוכל לעשות באמצעות הדוגמה האישית של ההתייחסות שלנו לכאב שלהם ועוד קודם לכן, נוכל לעשות כשניתן מקום לכאב של עצמנו, נשחרר ונוכל להמשיך מלאים בכוחות.

כשאנחנו באים לפגוש כאב, יכולות לצוף התניות מאוד משמעותיות שחווינו בעבר. למשל, 'רגשות כואבים הם דבר אסור', 'צריך לשמור על איפוק ומכובדות', 'בכי זה 'פויה", 'ילד גדול לא בוכה'… 'בכי/רגשנות זה רק של בנות',  'צריך להראות לכולם תמיד שהכל בסדר' וכיו"ב.

סביר להניח שהיום אין מי שאומר את כל הדיבורים הללו, אבל עברנו תהליך של הפנמה וכדוגמה לכך נדמיין אישה שנמצאת לבדה בבית ועולה בה צורך לבכות. למרות שאין איש לידה, הקולות הללו מדברים בתוכה, כל הקולות הללו, הם קולות שבעבר היו חיצוניים לנו. הם מתוארים בספרות כקול הורי שעסוק בביקורת מתמדת כלפי רגשות. במהלך השנים, גם כשהפסקנו לשמוע אותו, הוא המשיך לדבר, כמו הקלטה עיקשת שממשיכה להפחיד אותנו ואנחנו, או יותר נכון הילדה הפנימית שנמצאת בתוכנו, ממשיכה להאמין באמיתת קיומו.

לכן באותה אישה שכמהה לבכות על כאב שנמצא בתוכה ורוצה שחרור, קורה תהליך מענין שבו היא שומעת (כביכול) קול של לעג סמוי לכאב שלה עצמה. כך היא נמנעת מהבכי שיכול לשחרר אותה ולעזור לה להרגיש טוב. אותו הקול אומר לה: אל תבכי! זה אסור! בכית מספיק! בכיינית! חלשת אופי! וכיו"ב…

לאור ההבנה הזו, האתגר הגדול בבואנו לפגוש כאב, הוא לפתח יכולת של הכלה פנימית שלנו מול עצמינו (ועל כך נרחיב במאמרים אחרים על האמא הטובה)  כשאנחנו מדברים על מפגש עם רגשות, אנחנו חייבים לפתח נאמנות גבוהה מאוד לעצמינו ולרגשות שלנו. לאט לאט נוכל לזהות בתוכנו התנגדויות לחוויות ולרכך אותן.

ההתחלה של העבודה מתרחשת כשהפוקוס מופנה פנימה, אל עצמי. המילה "אני" מורכבת מ"אן" אני זהו ה"(ל)אן" שלי, לאן אני הולכת, אם אני עסוקה בתדמית, בהצגה של "מה יגידו", אני לא פנויה לרפא את עצמי באמת ואם אני מחליטה להיות נאמנה לעצמי ולרגשותי, גם אם עולה ביקורת פנימית, או התנגדות, אוכל למצוא את עצמי בדרך לטוב.

אחרי שזיהינו התנגדות שנובעת מכל מיני התניות, אפשר פשוט לפגוש את הכאב, במקום בטוח, לייצר לעצמינו זמן יומי למפגש (הרחבה במדריך להתמודדות עם רגשות). יש  פעמים שעולה צריך בעזרה מקצועית ולפעמים אפשר לפגוש לבד-עם ה', בזמן יומי שמוקדש לכך.

מאפשרים את כ-ל הזמן שנדרש כדי להתאבל, לעבור דרך ההכרה באבדן, ההשלכות, הזיכרונות והחוויה מול המציאות העכשווית.

זה בסדר לעצור את החיים במידת האפשר ולהתחבר למה שקורה בפנים

זה בסדר לבכות על שברי החלומות המנופצים שלעולם לא יתאחו מחדש.

כשאנחנו מסכימים לעצמינו לשחרר את הכאב, את החלומות, את המציאות האחרת שבה אנו נמצאים אפשר לנשום אוויר חדש ולומר: רציתי אחרת, אבל האמת, כך אני גדלה טוב יותר

אני מושגחת, אני בכיוון, זה בסדר שהמציאות כרגע היא כזו,

הכל בסדר, אני בדרך אל הטוב ואני יכולה בתוך המציאות הכל כך אחרת הזו, לייצר בי משהו חדש שלעולם לא הייתי מקבלת אילולי עברתי בתוך הכאב שנכרך במסלול חיי.

ושם, דווקא בתוכו טמון הריפוי שלי, טמונה השליחות שלי בעולם,

אני יכולה להפוך לרגישה יותר כלפי כאב של אנשים אחרים,

אני יכולה לעזור לאנשים שעברו כאב דומה (האם תוכלי לספור כמה ארגוני חסד הוקמו מתוך כאב?)

ואני יכולה ללמוד לעזור לעצמי,

לנשום לתוך הכאב, להרפות, לקבל אותו ולא למות,

אולי אפילו לחייך מבעד לדמעות

ולראות את השמש שלך,

זורחת "כאור בשולי הענן" (*מתוך השיר האמנם/לאה גולדברג)

ואם יש בי התנגדות לכאב? על כך במאמר הבא על קול הורי-ביקורתי

מקורות

ויניקוט, ד.ו. (2009). "עצמי אמיתי, עצמי כוזב". (תרגום: אסנת אראל). תל אביב: עם עובד.