"הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת
אֲבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב.
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן
שֶׁהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב"
(מתוך "החיטה צומחת שוב"/ דורית צמרת)
אבדן.
מילה טעונה. כמו קצה קרחון בתוך ים של כאב פרטי של כל אדם והסיפור האישי שלו.
האם יש מישהו שיכול להבין את קצה החוויה? את המשמעות של מישהו או משהו יקר שהלך לבלי שוב? אי אפשר אפילו לנסות. אבל לפעמים ההבנה של תהליכים משותפים שעוברים אנשים שחוו אבדן ונמצאים בחוויה של חושך, כאילו מישהו סגר את התריסים, כיבה את האור ולא תמיד מבינים איך השמש יכולה להמשיך לזרוח כשמציאות החיים השתנתה לבלי הכר, בכלאופן, אנסה להביא כאן מעט ידע, מחשבות וקצת כוח להתמודדות הזו שאמנם לא ישנו את המציאות, אבל אולי ישמשו כמו נר קטן שיאיר מעט, ויחמם ולו במשהו, את החוויה הכואבת.
בקשרים הבינאישיים שלנו, אנחנו מפנימים חלקים מן החוץ אל הפנים.
על פי ויניקוט (ויניקוט, 2007), בתהליך התפתחות בריא אצל ילדים, מתרחש תהליך של הפנמת הדמויות החשובות בחיי הילד. כך הילד יוצר בתוכו ייצוג של הדמויות שמטפלות בו, נגמל מחוסר אונים ומתלות מוחלטת ולומד להרגיע את עצמו.
במצב כזה, ילד שעבר תהליך הפנמה נכון וטוב, מסוגל להירגע בעת הפרידה מאמא במעון/בגן היות ואמא נמצאת בתוכו ומרגיעה אותו מבפנים כך שהוא לא זקוק לה בכל רגע באופן פיזי על מנת להירגע.
בתהליך של אבל אנחנו עושים משהו שהוא קצת דומה בעיני לתהליך ההתפתחותי הזה שמציע ויניקוט. במקרה של אבדן, משהו בייצוג הפנימי נפגע, הקשר הרציף אדם אהוב שנכח כל הזמן במציאות נעלם ישנה התייחסות לייצוג הפנימי שלו שמרגיש כאילו מת מבפנים, משהו בייצוג הפנימי נפגע ומבקש להתעצב מחדש. הקשר המציאותי שהיה איתו מפנה את מקומו לבלבול, לחסר מעיק ולכאב.
כאשר נעשה תהליך של עיבוד אבל בעקבות פטירה של אם קרוב, ניתן להפוך את הקשר שהיה חי ומורגש באופן קונקרטי, לקשר שממשיך להתחיות מבפנים באופן אחר, באופן רוחני ונפשי. היכולת לייצר ייצוג חדש מבפנים לאותו אדם תאפשר לצאת ממצב של מוות חד משמעי, ולהחיות חלקים מסוימים באופנים אחרים שאמנם לא יעלימו את הכאב לגמרי, אבל כן יאפשרו דרך כלשהי להמשיך להיות בקשר ולשמר את הדמות האהובה עמוק בפנים.
מה עובר על אדם שחווה אבדן?
על פי מודל קובלר רוס (1969, Kübler-Ross) שידוע בתור: "חמשת שלבי האבל", מתוארים חמישה שלבים אותם עוברים אנשים כשהם חווים חווית אבדן. במקור, קובלר רוס יצרה את המודל בעקבות מחקר על חולים סופניים, אך בהמשך, המודל עבר הכללה לאבדנים אחרים כמו גירושין, פיטורין ועוד.
לפי המודל, אדם המתמודד עם בשורה קשה עובר דרך חמישה שלבים. הראשון מתחיל בהכחשה (אני בסדר, לא קרה כלום, מדובר בטעות…), ממשיך בכעס (זה לא הוגן, למה דווקא אני..), במיקוח (אני אעשה הכל כדי לשנות את רוע הגזירה), עובר לדיכאון (אין בשביל מה להמשיך יותר, אם כך המצב חבל לטרוח..) ולבסוף מסיים בשלב הקבלה (יהיה בסדר, אני מוכן להתמודד עם מה שבגבולות האפשר…)
כל אדם יכול להזדהות עם המודל של חמשת שלבי האבל גם אם לא עבר חוויות של אובדן קיצוני. חלומות שלא התגשמו, לידה של ילד שהוא אחר מאוד מכפי שדמיינתי, לפעמים אפילו עם קושי מסוים, תפקוד יומיומי שהוא לא כפי המצופה וחיים שנראים רחוק מאוד מהחיים שהייתי מדמיינת לעצמי.
חשוב לציין שכל אחד יוכל לקחת את חוויית האבדן למקום אחר כתלות בחוויה העיקרית של אותו אדם בילדותו. במילים אחרות, החוויה הפנימית העיקרית תשוב ותופיע באופן עקבי ועיקש סביב מאורעות ההווה, אותו ה"ריח" המוכר ילווה את האדם לאורך חייו באירועים השונים המתרגשים עליו או מדפקים לפתחו.
ולמה? מפני שכל הרגשות הן מ"זמן ילדה" הזמן שבו היינו ילדים. כל ילד גדל עם חוויות עיקריות שחזרו על עצמן והכאיבו לו.
כך למשל, אצל אישה שחוותה בילדותה רגשות של עצב תהומי, יאוש מהחיים ותחושת ריקנות, היא תחזור ותרגיש סביב חוויית האבדן את הרגשות הכואבים הללו ביתר שאת.
אצל אחרת, שבילדותה נהגה לכעוס בפיה או בליבה, על מצבים או אנשים שגרמו לה לתסכול, גם כאן נוכל לראות שהרגש העיקרי שמלווה אותה סביב האבדן הוא רגש של כעס מאוד גדול, על מי שהיה קשור לנסיבות האבדן, לפעמים אפילו כעס כלפי הקב"ה שהביא עליה את המצב, או כעס על עצמה שלא היתה מספיק בסדר ם ועל מציאות החיים בה היא נמצאת.
ילדה שהרגישה בילדותה בדידות מאוד גדולה, דחיה, נטישה, או יאוש, תשוב ותרגיש את החוויה הזו דווקא סביב האבדן. לכן חשוב להבין שהמקור לחוויות הללו הוא קדום. ההכרה בכך אינה מורידה כהוא זה מעוצמת הכאב, אלא להיפך, מאפשרת תיקון, ריפוי ושחרור פנימי עמוק עוד יותר לחוויה השורפת שמקננת בפנים זמן רב וזקוקה למענה.
אותן החוויות, אשר מלוות ומנהלות אותנו, מבקשות ביטוי לכאב שקורה ב"כאן ועכשיו", אם אותה אישה שחווה כעס למול מציאות חייה הכואבת תסכים לגעת ברגש הזה בלי להיבהל, אם היא תסכים לתת לו מקום של כבוד ולשחרר אותו בצורה בטוחה, היא תוכל לעזור לעצמה לעבד את האבדן טוב יותר.
אין חובה "לחפור" בעבר, לשם החפירה, אלא לשם זיהוי ושחרור רגשות כואבים שמחכים ליד גואלת ולעין רואה שפשוט תבוא, תכיר בקיומן ותרפא את אותו הכאב.
תהליך של ריפוי מתרחש כשאנחנו מכירים בכאב שלנו, מכבדים אותו ואחרי שמצאנו את הדרך לפרוק אותו בביטחה, אנחנו יכולים לחוש הקלה מאוד גדולה ולהגיע למקום של שקט פנימי.
ולא, זה לא אומר שהכאב יעלם, אבל הבהלה מהעוצמה שלו, היכולת להתמודד איתו בלי הפחד להתפרק ומבלי לברוח, מאפשרת מתנה מאוד גדולה מאוד של חיבור למהות החיים הפשוטים, לכאב, לרגש ולכל מה שקיים בתוכנו ומחכה ליד מנחמת ולחיבוק אוהב.
אז.. אם גם את חווית אבדן כלשהו בחייך,
אם איבדת אדם קרוב,
אם איבדת קשר עם חברה,
אם איבדת חפץ בעל ערך או משמעות,
אם אבדו בך תקוות ורצונות,
אם מציאות חייך ניפצה בתוכך חלום על … האמא שהיית רוצה להיות, על הגיל בו היית רוצה להינשא, על בן זוג שרחוק מאוד ממה שרצית שיהיה…
זה בסדר. מותר לך להתאבל.
כדי להסתגל למציאות חיים חדשה, צריך לעבור דרך הכאב, לחוות אותו, עד לקצה
ולקום ממנו מתוך השלמה.
מדובר בתהליך שלא מתרחש ביום אחד, באופן עקבי, כל יום קצת, מתפנה מקום מבפנים לנשום מחדש, להסתגל ולהגיע ולהגיע למקום של השלמה, ריפוי ומנוחת הנפש.
ואם תרצי לקרוא יותר על איך אפשר לרפא חוויות כואבות? תוכלי לעשות את זה במאמר הבא.
מקורות
Kubler-Ross, E. (1973), On Death and Dying, Routledge, ISBN.
ויניקוט, ד.ו. (2009). "עצמי אמיתי, עצמי כוזב". (תרגום: אסנת אראל). תל אביב: עם עובד.
